<h1>עשין לדעת הרמב"ן ששכח הרמב"ם בספר המצות</h1>
<h2>דף עג:</h2>
מצוה שניה שנצטוינו לאכול תרומה כשהיא טהורה לא בטומאתה והאוכלה בטומאת עצמה עובר בעשה שנ' (ס"פ ראה) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו. ואמרו בגמר הערל (ע"ג:) והאוכל מהן, ממעשר וביכורים, בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה מילקא הוא דלא לקי בתרומה הא איסורא איכא מנא לן אמר קרא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן בא עוד זה בפרק השני ממסכת ביכורים (ה"א) בגמר ירושלמי.
<h2>דף קג:</h2>
מצוה י"ד שנצטוינו להרחיק מלהנות בבגד שנראה בו נגע צרעת ונטמא. והוא אמרו ית' (ס"פ תזריע) צרעת ממארת היא טמא הוא. ודרשו בספרא צרעת ממארת תן בו מארה אל תהנה בו אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין תלמוד לומר כי צרעת אי מה מוחלט אם קצצו ועשה ממנו מוכין טמא ואסור בהנייתו יכול אף המוסגר כן ת"ל הוא. והנה הנהנה מן הבגד הנזכר עובר בעשה וכן בבית המנוגע. ובשלישי ממסכת ערלה בגמרא דבני מערבא (ה"ג) אמרו אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תניי תנו עלו מידי טומאתן ואית תניי תנו לא עלו מאן דאמר עלו מותרות ומאן דאמר לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר עבודה זרה היתיב ר' חייא בר' יוסי קומי ר' יוחנן הרי אפר הבית אינו בא מחמת עבודה זרה ותימר אסור אמר ליה שניא היא דכתיב נתיצה. ודבר פשוט הוא שזו המצוה אינה נמנית עם משפט הצרעת (מ"ע ק"ב—ג') מצוה אחת כי אין זה ענין לדין הטומאה והטהרה אבל הוא דין מיוחד בפ"ע כאשר שבתו בדד מחוץ למחנה נמנה מצוה בפני עצמה וקל וחומר הדבר.
